מאת אסתי נאמן
ערב טוב, בשבוע שעבר בפרשת צו, חן דיברה על מנהג האבלות, בו במשך שבעה ימים מתכנסים לאבל, ובסופם יוצאים אל העולם. הערב הזה החל לקרום עור וגידים במהלך השבעה על מותו של גבי. ואני רוצה לחלוק עימכם חלק מן התהליך.
בשבילי ימי השבעה היו ימים אינטימיים מאד. בשל מבנה משפחתי מרכב ישבתי שבעה בביתינו, כשרק ילדי יושבים עימי, בנותיו של גבי ואחיו ישבו בניפרד. זכיתי לשבעה ימים של ביקורים חמים, איכפתיים ומחבקים. בנות ובני משפחה, חברות וחברים, וחברי הקהילה היו נוכחים יום יום בביתי. המפגשים הבינאישיים נגעו בנושאים אישיים, מעמיקים וכנים. בקיצור מלאי אינטימיות. לא פעם חשבתי לעצמי שגבי בודאי מאושר לראות את חברי הקהילה ממלאים את ביתינו. אם נישמתו צופה בנו ורואה, הוא בודאי גם מתמלא בקנאה, כאב ותחושת בדידות. השנה וחצי האחרונות לחייו היו בסימן התדרדרות קשה במצבו הגופני, הוא ישב בבית שעות וימים, קורא ספרים ומייחל לחברה. אך הוא סרב בכל תוקף להצהיר על בדידותו החברתית ברבים. והשביע אותי לא לעשות זאת מאחורי גבו. ביקוריו בקבלות שבת היו מיטבו. גבי אמר לי כשבועיים לפני מותו "ביום שאוותר על ניגון הלב, זה אומר שויתרתי על החיים". ואכן על השתתפות בהתכנסות בגינוסר הוא ויתר רק בשישי אחר הצהרים. לאחר שקבע עם רותי וגבי רשף שעימם יסע ויחזור, וישתתף לפחות בקבלת שבת. 10 ימים לאחר מכן הוא ניפרד מאיתנו. לא לפני שפירסם את הדף האחרון שכותרתו היתה "והמשכיל ביום ההוא ידום?" ונדם. במצגת ניראה תמונות מחייו של גבי מלוות בשיר של נתן אלתרמן, המשורר האהוב ביותר על גבי.
גבי היה איש של קהל, הוא אהב לעמוד על במות, אהב מאד ללמד, ואהב להרצות, הקהל אהב אותו. הוא אהב את מחיאות כפים, ובכל שנות חיי עימו לא תפסתי אותו נותן הרצאה בלי להתכונן. גבי היה מלך האימפרוביזציה, אך בכל הרצאה השקיע והתאים עצמו לקהל, ובכל זאת כמיהתו העמוקה היתה לקהילה, לשייכות, למעורבות. שאלה שחזר עליה שוב ושוב היתה האם הוא משאיר חותם או שמא רק עקבות בחול. השאלה הזו לא נגעה רק לחייו המקצועיים, אלא להוויתו כאדם. שמירת המסורת היהודית היתה אחת הדרכים להכות שורש, והשייכות לקהילה יצרה אצלו תחושה של בית.
קהל וקהילה, אותו שורש, אלא שבקהילה נוספות שתי האותיות: יוד והא, שתי האותיות שיש בהן קדושה, שתי האותיות שהאלוהות שוכנת בתוכן, שתי האותיות שמרכיבות את שם האלוהים, שתי אותיות שמבדילות בין קהל וקהילה.
והנה סיפור חסידי ישן שמספר על רב שניהל שיחה עם אלוהים על גיהינום וגן עדן . "אראה לך איך נראה גיהינום", אמר לו אלהים, והוביל את הרב לחדר ובו קבוצת אנשים מורעבים ונואשים, ישובים סביב שולחן עגול גדול. במרכז השולחן ניצבה קדירה ענקית מלאה בתבשיל מעורר תיאבון, חם ומהביל, שהספיק לכולם לשבוע. התבשיל העלה ריח ניחוח שגירה את בלוטות הרוק בפיו של הרב. כל אחד מהסועדים אחז בידו כף בעלת ידית ארוכה מאוד- ארוכה מספיק להגיע לקדירה ולהעלות מן התבשיל מלוא הכף, אך ארוכה מכדי להביא את האוכל אל פיו. הרב ראה שסבלם אכן נורא, והרכין את ראשו בחמלה. אוכל לא בא אל פיהם. "עכשיו אראה לך את גן העדן", אמר אלהים, והוביל אותו לחדר אחר, זהה לראשון: אותו שולחן עגול גדול, אותה קדרה ענקית עם אותו תבשיל, ואותן כפות בעלות ידית ארוכה. אבל הפעם שרתה בחדר שמחה גדולה: כולם נראו שבעים ומרוצים, שמנמנים וסמוקי לחיים, בריאים וקורנים מנחת.
הרב לא הבין, והביט בתמיהה אל אלוהים. " אתה מבין, האנשים בחדר הזה למדו להאכיל איש את רעהו!"
והנה אנחנו כאן, "קהילת ניגון הלב", בערב לזכרו של איש שהחברות בקהילה היתה מקור להתרגשות שמחה והתעלות הנפש בשבילו. האם אנחנו מאכילים זה את זו ? האם אנחנו חולקים בינינו? האם אנו שבעים ומרוצים? הערב נתבונן קצת בשאלות כאלו.
ת